יעל קראה באיזה מגזין צרפתי על דבר כזה שנקרא זמן פרטי. בהפסקת הצהריים, בין ניסיונות נואשים לדלות מהזיכרון פיסת אינפורמציה תרבותיות שלא קשורה ישירות לילדים ויכולה להניע את גלגלי השיחה, היא
פרטה בתלהבות על תרמתו של הזמן האישי שלך ואנחנו, נשות העולם הגדול, קברנו את העיניים בצלחת הנהנו בהסכמה וניסינו להיזכר שיש דבר כזה שנקרא זמן פרטי.
בערב כשהתיישבתי מול הרי הכביסה גמלה בליבי ההחלטה שככה זה לא יכול להימשך. "אין לי את העולם של האני שלי." קוננתי בייאוש לבעלי היקר כשנכנסנו אל מתחת לשמיכות
"את הולכת למספרה פעם בשבוע " סידר האדון את הכריות מאחורי גבו ונטל את השלט "זה ביטוי לאני הנשי שלך לא?"
"מספרה זה אקט חיצוני שנועד על מנת שאראה טוב בכל רגע נתון" הבטתי בו בכעס
מה שאני רוצה זה שעה בשבוע לעצמי, ללכת לים, לטייל ברחובות. להיות אני וה..אני שלי."
"וזה מה שיגרום לך להיות מאושרת ולפסיק הפריע לי להתחבר לאני של הסרט ?"
"כן" הנהנתי בהסכמה "שעה לבד תעשה את זה. מה דעתך על מחר , מחר זה רעיון טוב."
"יופי. " הוא נשען לאחור שמח שהדיון הסתיים. "קחי אותה כבר ותפסיקי להסתיר."
למחרת היום קמתי ברעננות מחודשת שלא הכרתי. שעה לעצמי. לאחרים אולי זה נראה דבר זניח, בהחלט לא משהו שצריך לגרום לי לפזם ולפזז כמו תקליט של שנות השמונים, אך עבורי, האם העובדת, הבובה על קפיץ שלא נחה לרגע, היה זה אירוע היסטורי בחשיבותו.
כל היום תיכננתי והפכתי בראשי מה אעשה בשעה שלי, כל כך הרבה רעיונות ומעט זמן.
אולי אפגוש חברה בבית קפה או אקפוץ לקנות לקטן נעליים. הישנות כבר נורא לוחצות לו בבוהן. הרהרתי ביני לבין עצמי בדרך למכונת הצילום. לא. זה חייב להיות זמן איכות שלי עם עצמי. בלי חברות, בלי סידורים. נטו אני ואני. אז אולי אלך לטייל בחוץ... שלחתי מבט ארוך אל היום הסגרירי שהסתמן לו בחוץ וחיבקתי את כתפיי, גם טיול בגשם זה נחמד.
לא משנה. כך או כך מה שחשוב זה שזכיתי בזמן שלי.
ככל שהשעות חלפו קוננה בליבי המחשבה הלא סמפטית שלמעשה אין לי חצי מושג מה אעשה עם עצמי. לקראת הפסקת הצהריים כבר קיוותי לשכוח מכל העניין הזה של הזמן הפרטי וכל הבולשיט הזה, אך טלפון זריז מבעלי היקר שדיווח לי שהנה הוא יוצא מוקדם מהעבודה לאסוף את הבייבי (פתאום הוא זוכר את מה שאני אומרת. ) ושהוא מקווה שאהנה בזמן הזה שלי, הבהיר לי שאין מצב לביטול. התחושה המרנינה של הבוקר התחלפה בתחושת פחד וכשהיום הסתיים יצאתי אל הרחוב הקריר כמו נידון למוות. עשר דקות שלמות שוטטתי ברחובות הריקים (שעה חופשית באמצע החורף ממש רעיון מדהים) מתפללת שלא יתפוס אותי איזה טפטוף עצבני (דווקא היום שכחתי את המטרייה ) שיהרוס לי את הפן, וניסיתי למצוא עניין אמיתי לחשוב עליו..... הנה יש פה מכון כושר, עצרתי מול שלט ניאון מהבהב שהציג לראווה בחורה מחוטבת עם חיוך של משחת שיניים, כבר המון זמן שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להשיל קילוגרמים שנדבקו מהריון, אוי, מחשבה על ילדים, לא טוב.
אז אולי אוכל משהו? בחנתי את היצע המסעדות באזור . אבל אם אוכל עכשיו עדיין אצטרך להעמיד ארוחת ערב נורמלית ואז אוכל שוב יחד עם הקטן והבעל, ולא מתאים לי לאכול פעמיים. מה באמת אכין היום, חבל שלא שאלתי את הבעל אם הקטן אכל בגן פסטה או רק את שניצל, לא טוב לתת שתי מנות פחמומות ביום. היי, שוב מחשבה לא אישית בעליל, אוף.
הנה חנות ספרים. יופי, כאן בטוח אוכל למצוא (בנוסף למפלט מהקור) איזה משהו שהוא אישי נשי לגמרי. "הורים וילדים" "זוגיות עם ילדים" "איך להיות הורים טובים יותר."
"מילון מילים ראשונות" מי לעזאזל הוא הקניין של הרשת הזאת. ?? הוא לא שמע שיש בעולם עוד נושאים חוץ מילדים??
אולי אני צריכה להתחיל לעשן. ....
כמה זמן עוד יש לי הבטתי בשעון בעצבנות, מה, חלפו רק שבע עשרה דקות.??
לכל השדים יש לי עוד 43 דקות שלמות להרוג. והרגליים כבר הורגות אותי.
אולי אעשה טלפון זריז הביתה רק לראות שכולם מסתדרים בלעדי, הוצאתי את הסוללרי מהתיק. לא. לא. זכיתי בשעה שלי ואין שום סיכוי שאודה בתבוסה.
תחשבי, תחשבי, מה עשית בעידן אחר, לא כל כל רחוק לפני שהיו לך ילדים.
לא, להתחיל עם גברים זאת לא אופצייה....
אולי אלך ואמנה את המטרות שאני רוצה לעצמי, הפכתי רשמית את השעה האישית למשהו פתאטי.
ממממ... להחליף את הסלון. הקטן כבר קשקש על הכריות הכחולות וזה לא מכובד שבאים אנשים
מממ.... לנסות להתקדם בעבודה, אבל אז זה אומר יותר שעות ופחות זמן איכות עם הילד.
ממ.. לגוון את הסקס עם הבעל. רגע, זכרתי לקנות גלולות? לא הייתי רוצה איזה פנצ'ר חלילה הקטן עוד לא מספיק עצמאי. לכל השדים, אני לא מסוגלת לנסח אף מטרה אחת לעצמי וכל העניין ארך בדיוק שתי דקות.
בתום השעה נכנסתי הביתה צוהלת כליצן בקרקס. נשקתי את הבעל ואת הקטן. שאלתי איך בילו וצנחתי על הספה עם חיוך של מליון דולר. "אני רואה שהשעה הזאת עשתה לך טוב." בחן אותי בעלי במבט ספקני "אני דווקא חשבתי שתשתגעי משעמום."
שעמום, אני?" הבטתי בו נדהמת. "מה אתה מדבר, דווקא ממש נהנתי. השעה הזאת חלפה בלי שארגיש. וכל הזמן הזה לא חלפה בראשי אפילו חצי מחשבה שקשורה לילדים. אחרי הכל, אני אישה עם תחומי עניין."
"מה עשית?" הוא גילה עניין אמיתי.
"אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי." חייכתי חיוך מסתורי והתרתי את הגומייה בשיער "אתה יודע, מרחב פרטי וכל זה... ואיך היה אצלכם,הסתדרתם?"
צלצול ארוך קטע את השיחה..
"אמרתי לך שהם בבית " התפרצו רוחמה השכנה ומוטי בעלה אל סלון דירתנו. "סליחה שאני מתערבת" ליטפה רוחמה את הקטן "אבל ראיתי שעמדת מחוץ לבניין איזה ארבעים דקות" היא שלחה אלי מבט ארוך "וחשבתי שאולי איבדת את המפתח ולמוטי יש חבר שיש לו חנות לשיכפול ובכלל, את יכולה להכנס אלינו נשמה לאכול איזה מרק של רוחמה.." ככל שהתארך המונולוג הרגשתי איך פרצופי מאדים וזעה קרה מכסה את גופי.
מזווית העין ראיתי את מבטו המשועשע של בעלי שהבטיח לרוחמה שעוד מחר הוא משכפל לי מפתח ואפילו משאיר אצלה רזרבי שאם חלילה אתקע שוב אוכל תמיד לקחת ממנה.
בשבוע שלאחר מכן נשכחה קליל השעה הזאת, זמן לעצמי והנושא לא עלה יותר.
חבל שיש לי שכנה חטטנית שגילתה את סודי או שאולי בעצם מזל... אחרי הכל, אני אימא. מה אני צריכה מרחב פרטי??
פרטה בתלהבות על תרמתו של הזמן האישי שלך ואנחנו, נשות העולם הגדול, קברנו את העיניים בצלחת הנהנו בהסכמה וניסינו להיזכר שיש דבר כזה שנקרא זמן פרטי.
בערב כשהתיישבתי מול הרי הכביסה גמלה בליבי ההחלטה שככה זה לא יכול להימשך. "אין לי את העולם של האני שלי." קוננתי בייאוש לבעלי היקר כשנכנסנו אל מתחת לשמיכות
"את הולכת למספרה פעם בשבוע " סידר האדון את הכריות מאחורי גבו ונטל את השלט "זה ביטוי לאני הנשי שלך לא?"
"מספרה זה אקט חיצוני שנועד על מנת שאראה טוב בכל רגע נתון" הבטתי בו בכעס
מה שאני רוצה זה שעה בשבוע לעצמי, ללכת לים, לטייל ברחובות. להיות אני וה..אני שלי."
"וזה מה שיגרום לך להיות מאושרת ולפסיק הפריע לי להתחבר לאני של הסרט ?"
"כן" הנהנתי בהסכמה "שעה לבד תעשה את זה. מה דעתך על מחר , מחר זה רעיון טוב."
"יופי. " הוא נשען לאחור שמח שהדיון הסתיים. "קחי אותה כבר ותפסיקי להסתיר."
למחרת היום קמתי ברעננות מחודשת שלא הכרתי. שעה לעצמי. לאחרים אולי זה נראה דבר זניח, בהחלט לא משהו שצריך לגרום לי לפזם ולפזז כמו תקליט של שנות השמונים, אך עבורי, האם העובדת, הבובה על קפיץ שלא נחה לרגע, היה זה אירוע היסטורי בחשיבותו.
כל היום תיכננתי והפכתי בראשי מה אעשה בשעה שלי, כל כך הרבה רעיונות ומעט זמן.
אולי אפגוש חברה בבית קפה או אקפוץ לקנות לקטן נעליים. הישנות כבר נורא לוחצות לו בבוהן. הרהרתי ביני לבין עצמי בדרך למכונת הצילום. לא. זה חייב להיות זמן איכות שלי עם עצמי. בלי חברות, בלי סידורים. נטו אני ואני. אז אולי אלך לטייל בחוץ... שלחתי מבט ארוך אל היום הסגרירי שהסתמן לו בחוץ וחיבקתי את כתפיי, גם טיול בגשם זה נחמד.
לא משנה. כך או כך מה שחשוב זה שזכיתי בזמן שלי.
ככל שהשעות חלפו קוננה בליבי המחשבה הלא סמפטית שלמעשה אין לי חצי מושג מה אעשה עם עצמי. לקראת הפסקת הצהריים כבר קיוותי לשכוח מכל העניין הזה של הזמן הפרטי וכל הבולשיט הזה, אך טלפון זריז מבעלי היקר שדיווח לי שהנה הוא יוצא מוקדם מהעבודה לאסוף את הבייבי (פתאום הוא זוכר את מה שאני אומרת. ) ושהוא מקווה שאהנה בזמן הזה שלי, הבהיר לי שאין מצב לביטול. התחושה המרנינה של הבוקר התחלפה בתחושת פחד וכשהיום הסתיים יצאתי אל הרחוב הקריר כמו נידון למוות. עשר דקות שלמות שוטטתי ברחובות הריקים (שעה חופשית באמצע החורף ממש רעיון מדהים) מתפללת שלא יתפוס אותי איזה טפטוף עצבני (דווקא היום שכחתי את המטרייה ) שיהרוס לי את הפן, וניסיתי למצוא עניין אמיתי לחשוב עליו..... הנה יש פה מכון כושר, עצרתי מול שלט ניאון מהבהב שהציג לראווה בחורה מחוטבת עם חיוך של משחת שיניים, כבר המון זמן שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להשיל קילוגרמים שנדבקו מהריון, אוי, מחשבה על ילדים, לא טוב.
אז אולי אוכל משהו? בחנתי את היצע המסעדות באזור . אבל אם אוכל עכשיו עדיין אצטרך להעמיד ארוחת ערב נורמלית ואז אוכל שוב יחד עם הקטן והבעל, ולא מתאים לי לאכול פעמיים. מה באמת אכין היום, חבל שלא שאלתי את הבעל אם הקטן אכל בגן פסטה או רק את שניצל, לא טוב לתת שתי מנות פחמומות ביום. היי, שוב מחשבה לא אישית בעליל, אוף.
הנה חנות ספרים. יופי, כאן בטוח אוכל למצוא (בנוסף למפלט מהקור) איזה משהו שהוא אישי נשי לגמרי. "הורים וילדים" "זוגיות עם ילדים" "איך להיות הורים טובים יותר."
"מילון מילים ראשונות" מי לעזאזל הוא הקניין של הרשת הזאת. ?? הוא לא שמע שיש בעולם עוד נושאים חוץ מילדים??
אולי אני צריכה להתחיל לעשן. ....
כמה זמן עוד יש לי הבטתי בשעון בעצבנות, מה, חלפו רק שבע עשרה דקות.??
לכל השדים יש לי עוד 43 דקות שלמות להרוג. והרגליים כבר הורגות אותי.
אולי אעשה טלפון זריז הביתה רק לראות שכולם מסתדרים בלעדי, הוצאתי את הסוללרי מהתיק. לא. לא. זכיתי בשעה שלי ואין שום סיכוי שאודה בתבוסה.
תחשבי, תחשבי, מה עשית בעידן אחר, לא כל כל רחוק לפני שהיו לך ילדים.
לא, להתחיל עם גברים זאת לא אופצייה....
אולי אלך ואמנה את המטרות שאני רוצה לעצמי, הפכתי רשמית את השעה האישית למשהו פתאטי.
ממממ... להחליף את הסלון. הקטן כבר קשקש על הכריות הכחולות וזה לא מכובד שבאים אנשים
מממ.... לנסות להתקדם בעבודה, אבל אז זה אומר יותר שעות ופחות זמן איכות עם הילד.
ממ.. לגוון את הסקס עם הבעל. רגע, זכרתי לקנות גלולות? לא הייתי רוצה איזה פנצ'ר חלילה הקטן עוד לא מספיק עצמאי. לכל השדים, אני לא מסוגלת לנסח אף מטרה אחת לעצמי וכל העניין ארך בדיוק שתי דקות.
בתום השעה נכנסתי הביתה צוהלת כליצן בקרקס. נשקתי את הבעל ואת הקטן. שאלתי איך בילו וצנחתי על הספה עם חיוך של מליון דולר. "אני רואה שהשעה הזאת עשתה לך טוב." בחן אותי בעלי במבט ספקני "אני דווקא חשבתי שתשתגעי משעמום."
שעמום, אני?" הבטתי בו נדהמת. "מה אתה מדבר, דווקא ממש נהנתי. השעה הזאת חלפה בלי שארגיש. וכל הזמן הזה לא חלפה בראשי אפילו חצי מחשבה שקשורה לילדים. אחרי הכל, אני אישה עם תחומי עניין."
"מה עשית?" הוא גילה עניין אמיתי.
"אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי." חייכתי חיוך מסתורי והתרתי את הגומייה בשיער "אתה יודע, מרחב פרטי וכל זה... ואיך היה אצלכם,הסתדרתם?"
צלצול ארוך קטע את השיחה..
"אמרתי לך שהם בבית " התפרצו רוחמה השכנה ומוטי בעלה אל סלון דירתנו. "סליחה שאני מתערבת" ליטפה רוחמה את הקטן "אבל ראיתי שעמדת מחוץ לבניין איזה ארבעים דקות" היא שלחה אלי מבט ארוך "וחשבתי שאולי איבדת את המפתח ולמוטי יש חבר שיש לו חנות לשיכפול ובכלל, את יכולה להכנס אלינו נשמה לאכול איזה מרק של רוחמה.." ככל שהתארך המונולוג הרגשתי איך פרצופי מאדים וזעה קרה מכסה את גופי.
מזווית העין ראיתי את מבטו המשועשע של בעלי שהבטיח לרוחמה שעוד מחר הוא משכפל לי מפתח ואפילו משאיר אצלה רזרבי שאם חלילה אתקע שוב אוכל תמיד לקחת ממנה.
בשבוע שלאחר מכן נשכחה קליל השעה הזאת, זמן לעצמי והנושא לא עלה יותר.
חבל שיש לי שכנה חטטנית שגילתה את סודי או שאולי בעצם מזל... אחרי הכל, אני אימא. מה אני צריכה מרחב פרטי??
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה