"איך היה היום בגן?" שאלתי את עוללי הצעיר כשאספתי אותו לזרועותיי בסופו של יום. המפגש בשער הגן
מהווה מעבר חד כל כך בין עולם הקריירה התובעני לרכות האימהית, עד שאני ממש יכולה לחוש את גלגלי המוח חורקים ברעש, במטרה לשנות פאזה. הגוף הנוקשה שעד עכשיו לבש חליפת עסקים של אשת העולם הגדול, מתמלא במין גמישות ילדותי נוכח המגע הרך שנכסף אל זרועותיי.
" אז איך היה בגן?" אני שואלת בטון ציורי של מנחה בערוץ הופ בעודי מהדקת את רצועות כיסא הבטיחות "ציירת, שיחקת?, נכון שבגן סופר כיף לנו?"
גם לי וגם לפעוט שלי ברור לחלוטין שלא אקבל מענה ארוך ומעמיק לשאלות הללו, אך טקס שאילת השאלות לאחר שלא התראנו יותר משמונה שעות הוא דבר שלא היית חולמת לוותר עליו, אחרת איך אצדיק את עובדת היותי אם מעורבת בעליל.
בעודי הופכת בראשי מהו הדבר הכי מהיר שניתן להכין לארוחת הערב על מנת שאספיק עוד לקרוא מעט חומר מקצועי הערב , נשמע קולו של הפעוט מהמושב האחורי
"קורקור"
"מה זה מותק? שאלתי בהיסח דעת מגניבה מעט אל המראה
"קורקור" המילה הפכה תקיפה יותר מלווה בפיתול של חסר נוחות "קווווורקור"
"אתה רוצה קרקר.?" ניסיתי להבין את רזי השפה של פעוטות בגילאי שנה וחצי
"קורקור" צווח הקטן מתוסכל מחוסר יכולתי להבין את רצונו ולספק לו אותו במיידי, כנדרש.
"קורקור". עכשיו הוא כבר ממש בכה.
"עוד רגע נגיע הביתה" סובבתי את ההגה בחדות "ושם יחכו לנו כל הצעצועים שלך, האוטו והלגו"
לכל הרוחות ,רמזור אדום בצומת הכי פקוק בעיר. בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו
"קורקור" בכה הקטן במושב האחורי ,פרצופו מאדים וידיו נשלחות אלי בבקשה לא מפוענחת. "קורקור."
בקושי רב סחבתי את הפעוט הצורח אל המעלית, מתפללת שאף נפש חיה לא תהיה עדה לסצנה ההזויה הזאת. מה שקורה לי עכשיו זה הסיוט הכי שחור של כל אימא, לא, אני לא מתכוונת לעובדה שפעוט בן שנה וחצי מתפתל בזרועותיו מסרב בכל תוקף להישמע לי. עם זה עוד הייתי מסוגלת לחיות. הסיוט הכי נורא של כל אם זה פשוט לא להבין מה לעזאזל הוא רוצה, כך שאפילו הזכות להחליט אם זה מגיע לו או לא נשללת ממך לחלוטין.
"הנה קח דובי." אני מושיטה לקטן את הדובון האהוב עליו הוא בהחלטיות מופגנת משליך אותו לפינת החדר "קורקור" הוא מבקש בין שיהוק ליללה ,לכל השדים, למה תינוקות לא מגיעים עם מילון מונחים.
"אולי אוטו?" אני מנסה לפתות את בני העקשן "הנה תראה איזה אוטו אדום וגדול יש לנו כאן, אן אן אן" להצגה הפתטית שלי אין קונים. בזה אחר זה נדחים כל הצעצועים מארגז המשחקים וגם הבמבה, המשתיק הלאומי, אינה מצליחה להפיג את הנחישות שבה חוזר בני על הצהרתו
"קור- קור."
אחרי שלוש שעות של בכי בלתי פוסק אני מחליטה להרים טלפון לגננת אולי בפיה תהיה התשובה מה זאת המילה המוזרה הזאת.
"קור קור?" היא שואלת בפליאה מנומסת ואני יכולה לחוש את החיוך מתפשט לה על הפרצוף.
"באמת מעניין. יכול להיות שהוא מתכוון לתרנגול שיש לנו בחצר. " היא פולטת באדישות שדי מתחילה להוציא אותי מהכלים. "עכשיו כשאני חושבת על זה, הבן שלך באמת מאוד מחובר אליו."
תרנגול!!!!!!!!!
מתי לכל השדים והרוחות הגיע תרנגול לגן.!!!!!!!!!
לא היו מספיק נרשמים אז החלטנו להתחיל ללכת על חיות. ???
"תדעי לך שזה מאוד מפתח אותם בגיל הזה וכל המחקרים ממש ממליצים על אינטראקציה עם חיות. " היא ממהרת לצטט מחקר שוודאי שודר באיזה תוכנית בוקר, כאשר אני מעיזה להרים גבה נוכח נוכחותו של החבר החדש בגן. "ושלך ממש אוהב אותו. כל היום רודף אחריו, מסתכל עליו ופעם אפילו תפסתי אותו מניח כתר דמוי כרבולת על הראש וצועק קור קור, איזה דבר מתוקי זה."
יופי. הבן שלי חושב שהוא תרנגול. בשביל זה אני משלמת אלפיים שקל בחודש. מזל שהוא לא חושב שהוא נמר, על זה בטח היו גובים יותר.
אז המציאות ברורה. הפעוט נמצא בטריפ תרנגולות ולא ממש מצליח לעשות את ההפרדה המתבקשת בין חיית המחמד של הגן, לסלון הבייתי שלי, בו לא צריך להיות גאון בשביל להבין, לא מסתובב אף תרנגול יפה כרבולת.
********************
"אני חייבת תרנגול" שיגרתי בקשה דחופה אל חמותי.
"תרנגול, שלם?"
"בטח שלם." התבלבלתי לרגע. "מה אעשה עם תרנגול בחלקים?"
"אני מכירה קצב מעולה" שמעתי בקולה ספקנות שאפילו מכשיר הטלפון לא הצליח למזער
"אבל אולי כדי שתתחילי ממשהו צנוע יותר, אחרי הכול לבשל תרנגול שלם זה לא קל, זה דורש אימון. אולי תיקחי כנפיים או שוק?"
"לא, לא" מיהרתי לתקן אותה לפני שאמצא את עצמי בקורס בישול לעופות.
"אני צריכה תרנגול חי, למשחק, לא לבישול."
"מי שמע דבר כזה" היא השתוממה מצדו השני של הקו "לשחק עם תרנגול , מי שמע שמשחקים עם אוכל, כבר אין משחקים נורמאלים? ומה זה הצרחות האלה ברקע?"
"זה רק הקטנצ'יק רוצה לשחק" מיהרתי לכסות את השפופרת בניסיון נואש לרכך את צרחות הקרקור שבקעו מהסלון."אני חייבת לחזור אליו."
מבט זריז באינטרנט העלה חמישים חנויות חיות מחמד באזורינו, רק לעשרה מהם היו תרנגולים ורק שניים עשו משלוחים. "הנה מגיע התרנגול שלך" הבטחתי לבני בעייפות, מתפללת שהשליח יגיע לפני שעת הרחצה. "תכף יבוא קורקור"
"מה זה?" שאלתי את השליח המנומנם שהושיט לי קופסת נעליים מחוררת
"זה החיה שלך. הנה כתוב לי כאן שהזמנת תרנגול. "
"אכן הזמנתי תרנגול " אישרתי את הכתוב על הפתקית הצהובה "אבל כאן יש אפרוחים."
המבט בעיניו הבהיר לי שאין לו שום מושג מה אני רוצה מחייו.
"הבאת לי אפרוחים ואני ביקשתי תרנגול" ניסיתי לגייס את מירב הסבלנות שעוד נותרה לי ולא להעיף עליו צלחת.
"כן, אבל אפרוחים בסוף הופכים לתרנגולים" הוא עשה מאמץ אילאי לחייך אלי "חלקם לפחות. הרוב מתים הרבה לפני שזה קורה. ככה זה אפרוחים, זן חלש."
"לא טוב." מלמלתי בקול חלוש "אני צריכה תרנגול ועכשיו. אין לי זמן לטפח זוג אפרחונים קטנים זעירי כרבולת ולקוות שלא יתפגרו לי על הספה בסלון. הזמנתי תרנגול וזה מה שאני רוצה. "
דחפתי לידיו את הקופסה ומיהרתי לסגור את הדלת. חובבנים.
כמה כבר קשה להשיג תרנגול. ניסיתי לעודד את עצמי בשיחת עידוד הכי מזויפת שחוויתי עד כה.
אחרי הכול אני גרה בתל אביב, לב ליבה של הקידמה. אין ספק שבמקום כלשהו בעיר נמצא תרנגול זמין שיסכים לבוא ולשהות כאן בדירת ארבעה חדרים עם נוף לים ושירות חדרים שפועל עשרים וארבע שעות. ...
אוף, אין אף אחד שפוי בעיר הזאת שיכול להשיג לי תרנגול!!!!!!
נכון אני מודה. תרנגול בדירה בלב העיר אולי לא נשמע הדבר ההגיוני ביותר שהיית מעלה על דעתך, אבל מה אני יכולה לעשות. הקטן רוצה תרנגול. ממש משוווה לאחד. ואיזו אימא אהיה אם אמנע ממנו בצורה ברוטאלית כל כך את החיבור לחיית מחמד, מטורפת ככל שתהיה. הילד החליט.
"נוסעים לספארי" הכרזתי בקול שמח ומיהרתי להלביש את הקטן שהסתובב בבית בפרצוף נפול.
אם אינני יכולה להביא את מוחמד אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
מעודדת מהצעד רב התושייה תקעתי בכל אחת מדיו מכשיר פלא פון והתפללתי שיעסיקו אותו עד שנגיע לתרנגול.
"120 שקלים" הודעה לי קופאית משעממת שלעסה מסטיק בקצב מונוטוני "ואם את רוצה לכלול בזה צפייה בסרט על הצלת הקוטינקו ביערות הגשם זה עוד חמישים שקלים לצופה.
"הוא בן שנה וחצי" הצמדתי את הפעוט אל שמשת הזכוכית. "נראה לך שמעניין אותו מי ומה הצילו את הקוטינקו?? כל מה שאני רוצה לדעת זה אם אפשר לקנות כרטיס מוזל רק בשביל הקורקור, כלומר בשביל התרנגול. "
"איזה תרנגול ?? " היא ממש התאמצה לא לעשות לי בלון בתוך הפרצוף.
"יש לנו טווס אוסטרלי עם כנפיים אדומות" היא דפדפה באיטיות בדפי המידע שברשותה
"ויש גם שקנאי רחב שפה ותוכי מדבר בארבעה שפות."
"סתם תרנגול פשוט" התחלתי לחוש את העייפות מצטברת לי בבטן.
"תרנגול כזה עם כרבולת שעושה קוקוריקו מזורגג ואולי אוכל כמה זירעונים קטנים על הדרך"
"יש לנו ציפור שיר ננסית" היא המשיכה להלאות אותי באינפורמציה כל כך לא חשובה
"ונדמה לי שגם כמה אפרונים שזה ציפור שהיא כמו תוכי אבל לא ממש כי היא לא צבעונית ולפי השם שלה את יכולה הבין את זה כי אפרוני זה כאילו מאפור..ו"
"רק תרנגול." קטעתי את שיעור הצפרות ושלחתי מבט אל התור שהתארך מאחורי
"תרנגול פשוט כזה. יש או אין??"
"אולי תנסי בחווה " היא עוד הספיקה לצעוק אל גבי המתרחק כשגררתי את הפעוט העייף אל המכונית בקושי רב. "בטח שם יש תרנגול."
"יופי. אולי אסע לאוסטרליה. לא. אוסטרליה זה לקנגורו. מזל שכאן מדובר רק בתרנגול.
עייפה ורצוצה מיום עמוס בקרקורים הגעתי אל הבית וזרקתי את הנעליים בסלון
זה הזמן להודות שתרנגול זה פשוט גדול עלי.
בתחושת החמצה קילחתי את הקטן, תקעתי קלטת של מלך האריות במכשיר (אולי יצוץ שם איזה תרנגול באמצע הג'ונגל) ונשכבתי על הספה באפיסת כוחות.
בערב גוללתי את הסיפור בפני בעלי, מושכת את תלאות היום ומוסיפה אנחת ייאוש במקומות המתאימים, מצפה לאות הזדהות ותמיכה על השכם נוסח את אימא מדהימה כי עשית מה שיכולת.
ממש.
"רגע " הוא קטע אותי באמצע הסיפור על הקופאית מהגנום ויצא מהדלת
כעבור חצי שעה הוא חזר בחיוך גדול כשבידו שני תרנגולי פרווה מפוארים, מעוטרים כרבולת אדומה.
"קורקור" צרח הפעוט המאושר, נטש את בקבוק הדייסה ורץ אל הסלון בטפיפות קטנות.
"הנה קורקור, מה זה קורקור?" הוא ליטף את הכרבולת במבט מאושר.
"מאיפה הבאת את זה??" שאגתי על בן זוגי המסכן בנימה שלא הייתה מביישת את האריה בספארי.
"מהפנינג בקצה הרחוב" הוא הביט בי במבט מתנצל. "יש להם חיות פרווה מכל הסוגים, אפילו מרבה רגליים."
בתנופה אדירה נשכבתי על הספה, מאזינה לקולות בני הצוהל ונאנחתי.
למה לעזאזל אני לא חשבתי על זה.
